תפנית, מהפך או שינוי?

25 ינו

לא להאמין, אבל חיש קל עברה-חלפה לה שנה, ואני כבר לא בפאריז. חזרתי הביתה, לשמחת החתוליים (חתול כפול 2). האמת, הם בעיקר שמחו שהחזרתי את המרבץ האהוב עליהם – המזוודה.

איפה היית? לאמשנה, תביאי אוכל וליטוף

מה עכשיו? אני ממשיכה את המחקר שלי, בשיתוף עם אוניברסיטה אמריקאית. כמובן שמטרת הבלוג לא תהיה יותר תיעוד של החיים שלי בצרפת. יש לי כוונה להפוך אותו לבלוג על גאולוגיה – אחרי הכל, זה המקצוע שלי, ואין כל כך הרבה בלוגים מקצועים על גאולוגיה ב"בלוגוספרה". כך גם אוכל "לשפשף" קצת את העברית הגאולוגית שלי, שדי החלידה בשנים שבהם עבדתי וחקרתי באנגלית. עד כדי כך שכשהעברתי סמינר פה בארץ הוקל לי כשביקשו ממני לדבר באנגלית כי יש בקהל כאלו שלא דוברים עברית.

כהערת שוליים קטנה, בצרפת זה בחיים לא היה קורה. אפילו הצרפתי הכי אמריקאי, שבילה שם את רוב הקריירה האקדמית שלו, לא יעז לתת סמינר שלא בצרפתית. אפילו אם יש בקהל מישהי כמוני, הווה אומר שאינה דוברת צרפתית. סוג של סנוביות?

ועוד הערונת לסיום: בסוף שנת 2011 קיבלתי סיכום שנתי מוורדפרסס, בצורת אינפוגרפיקה כמובן. כץ תשמח לדעת שהיא המגיבה המגניבה ביותר, שהגיבה הכי הרבה פעמים! כה לחי!

How to battle objection to climate-change theory? Offend geologists!

4 ינו

A letter regarding the article “Science controversies past and present” by Steven Sherwood, published in Physics today, volume 64, number 10, October 2011.

להמשיך לקרוא

2012

1 ינו

זהו, השהות שלי בפאריז מגיעה לקיצה. בעוד שבועיים אני אמורה לארוז את כל רכושי ולחזור לארץ. אז מה למדתי מהשנה שלי בפאריז?

למדתי שהתצפית הכי טובה על העיר היא ממגדל מונפרנס (שרונן קורא לו שמעון פרנס). לעלות בשקיעה ואז להשאר לחושך.

למדתי שיש בעיר מסעדות מעולות שארוחת ערב בהם לא תרושש אותי לגמרי ושאפשר להזמין בהן מקום באותו היום.

למדתי שפריזאים יכולים להיות מאד לא מנומסים, ופעם אחת גם הותקפתי בידי נהג מונית כשרכבתי על הווליב.

למדתי לבדוק טוב טוב את אופני הווליב לפני כל רכיבה.

למה אני אתגעגע? ללחם, לגבינות, לתה, לקור, לשווקים המדהימים, לסופרמרקט הקבוע שלי, להופעות, לקלות שבה אפשר לבקר חברות ברחבי אירופה. למה לא אתגעגע? למגורים בעיר גדולה, לשפה הצרפתית, למעונות, לאנשים בעבודה, לקפה (איכס) וליין. כן כן, היין הצרפתי לא הפיל אותי מהרגליים, בטח לא במידה שתגרום לי להשקיע בקניית בקבוק יין צרפתי מחוץ לצרפת.

 ולסיום, ברכה ל2012, כל התמונות צולמו בעיר בידי רונן המוכשר (כדאי להקליק כדי לראות בגדול):

שנה טובה!

חידון: איפה צולמה כל תמונה? תשובות נכונות יזכו את המגיבה בנקודות! שווה!

חוק סטוקס, או, איך הורסים מוצג במוזיאון המדע

26 דצמ

קפיצה קטנה ללונדון לבקר חבר זימנה לידנו חצי יום לשחק בתיירים. כמו שני החנונים האמיתיים שאנחנו, הלכנו להעביר את הזמן במוזיאון המדע.

מלבד התצוגות המדהימות על מתמטיקה ועל ההסטוריה של מכונות חישוב (חנונים, אמרתי?), החלק הכי מהנה היה האולם שבו אפשר לשחק עם התצוגה, כלומר החלק שבו יש מיצבים שמדגימים חוקים פיסיקלים אבל הם בעצם משחקים, המון ילדים קטנים וצווחנים שיום אחד יגדלו להיות חנונים גם הם, והורים של ילדים חנונים שגם הם בעצמם חנונים. מכיוון שאנחנו גיאולוגים, ישר התבייתנו על אקווריום עגול שבתוכו חול עם גרגרים בגדלים ובדרגות צפיפות שונות, שמטרתו המקורית היא להדגים את חוק סטוקס (כנראה). הרעיון הוא שהחול הכבד יותר, שצבוע בשחור, שוקע מהר יותר מהחול האפור, ששוקע יותר מהר מהחול הלבן, וכך כאשר מסובבים את האקווריום נוצר גרדיאנט צבע מלמטה (שחור) ללמעלה (לבן). אז אחרי כמה סיבובים כאלה התחלנו לנענע את האקווריום בתנועה הרמונית, ויצרנו שיכוב:

שכבות של חול לבן ושחור שנוצרו כשנענענו את האקווריום

לבן

אחר כך הצלחתי ליצור מצב שבו יש שכבה של חול קל יותר (לבן) מתחת לחול כבד יותר (שחור) ואז דימיתי רעידת אדמה באקווריום על ידי שיקשוק עוד יותר חזק ומהיר. מהר לפני שהשומר גירש אותי משם הצלחתי לצלם את התוצאה:

החול הלבן יוצר מבני להבה אל תוך החול השחור

לבן

מה קורה פה? באקווריום נוצר מצב של שיכוב לא יציב. השכבה הלבנה "קלה" יותר ורוצה "לצוף" מעל השכבה השחורה (תחשבו שמן מתחת למים). אבל כובד משקלה של השכבה השחורה משאיר את השכבה הלבנה מתחת. הנדנודים החזקים שהוספתי למערכת כדי לדמות רעידת אדמה יצרו מצב של חוסר יציבות מסוג ריילי-טיילור ואפשרו יצירת "להבות" קטנות של חול לבן אל תוך החול השחור. מבני להבה כאלו  הם תוצר נפוץ יחסית של רעידות חזקות במשקעים רוויים במים, למשל בתחתית של אגמים. הנה דוגמה אקראית מהרשת:

מבני להבה במשקעים חוליים

לבן

אז אחרי שגמרנו להרוס את התצוגה (לא באמת), וראינו איך קרח נראה תחת אור מקוטב, ומה קורה אם מצלמים אותך במצלמת אינפרא-אדום, ושיחקנו עם מגנטים וכדורים ולבנים מקלקר וצעקנו לתוך שפופרות, התפנינו לבדוק עוד חלקים של המוזיאון. הנה העצם שהכי ריגש וריתק אותי – קפסולת הנחיתה של אפולו 10.

החלק של אפולו 10 שחזר לכדור-הארץ. עכשיו רק שמישהו יסביר לי מה זה הסירים שם על הגג.

לבן

אפולו 10 היתה המשימה שקדמה לאפולו 11 הידועה, שבה ניל ובאז דרכו על פני הירח. איזה תיסכול בוודאי חשו האסטרונאוטים (תומס סטאפורד, ג'ון יאנג ויוג'ין קרנן, על פי האתר של נאסא) שהגיעו למרחק של 13 קילומטר מפני הירח רק כדי לשוב על עקבותיהם ולחזור לכדור הארץ, בידיעה שהבאים אחריהם יעשו את הצעד הקטן הנוסף שיהיה צעד גדול לאנושות. לחלק שבו טסו 2 מתוך שלושת אנשי הצוות כל כך קרוב אל הירח לא מילאו את מיכל הדלק עד הסוף, כדי למנוע מהאסטרונאוטים לנחות על הירח בניגוד לפקודת המשימה (וגם ככה הוא לא היה בנוי לנחיתה). אם הם היו נוחתים, הם לא היו יכולים לחזור. במקום זה הם עברו מעל אזור הנחיתה העתידי ותיעדו אותו. ואז הם חזרו.

הקפסולה שנמשתה מהאוקיינוס השקט מוצגת במוזיאון, בכל גדולתה וקטנותה כאחד. כלוב מתכת קטן עם תחתית שרופה שבו העבירו אנשי המשימה את ימיהם בדרך חזרה. לראות את החרוט הקטום הקטן הזה, ולדעת שהוא נבנה בידי בני-אדם לפני יותר מ40 שנה והצליח להגיע עד הירח וחזרה, ריגש אותי בצורה שלא ניתנת לתיאור. אני חושבת שעמדתי שם יותר מ5 דקות ורק הסתכלתי עליו.

שאר הביקור עבר בלי הפתעות מיוחדות. ירד עלינו גשם, וכולם דיברו אנגלית והיו נורא מנומסים, ואכלתי סקונס.

יריד הייננים העצמאים, פאריז, נובמבר 2011

27 נוב

גילוי נאות: הכותבת חסרת הכשרה רשמית ביין לחלוטין, אבל כשהיא בארץ היא גרה ליד יקב אז היא לפעמים נתקלת באנשים שיש להם הכשרה כזו, וגם בכאלה שמדמיינים שיש להם. ויש לה מכרים בארה"ב עם מרתפי יין מתועדים באפליקציות אייפון.

שוו בעיני רוחכם אולם ענק, מעין האנגר עם תקרה בגובה 20 מטר, שבתוכו אפשר להכניס מגרש כדורגל ועוד ישאר מקום ליציע. האולם מלא בדוכנים, שמסודרים כך שהם יוצרים מעברים ביניהם, המסומנים באותיות הABC. באולם יש כאלף דוכנים. כל דוכן מייצג שאטו/יקב/יצרן יין קטן-בינוני. בכל דוכן ניתן לטעום בין 3 ל10 יינות שונים, ולפעמים משקאות חריפים שמוצאם הרחוק בענבים. בין כל הדוכנים מסתובב המון רב, וכל איש ואישה אוחזים בידם כוס זכוכית. עם הכוס הזו הם ניגשים לדוכן של, נניח, יין מעמק הרון העליון, גדה מערבית, שנקרא בשם מסוים שרק יין מהאזור הזה יכול להקרא כך, ומבקשים לטעום. האדם שמאחורי הדוכן, בדרך כלל היינן ו/או הבעלים של היקב, מסביר פנים, מוזג יין לכוס, מסביר על טיב היין – האם הוא נועד לשתייה עכשווית או אולי לשכיבה של כמה שנים במרתף, ומחייך. הוא עונה בשמחה לכל שאלה ולו הטפשית ביותר (איפה זה בדיוק לנגדוק? איזה ענבים יש ביין שלך? מה ההבדל בין… וכולי) ולא מחמיץ פנים כי את לא יודעת שכל היינות באזור סנט-אמור עשויים אך ורק מענבי גמה, למשל. האנשים בוחנים את היין, מריחים אותו, לוגמים קצת, מהנהנים בראשם, ושופכים את כל מה שנשאר לדלי שנמצא לרגליהם.

בתמונה רואים בערך רבע מהאולם

ה

הכניסה, אגב, למי שלא קיבל הזמנה, עולה 6 יורו. אבל כל יקב שולח הזמנות לכל הלקוחות שאי פעם קנו אצלו בירידי העבר, וכך יש עודף הזמנות במערכת. אני קיבלתי 2 הזמנות זוגיות מקולגה, ונתתי אחת לחברה. מי שמגיע עם כוס של איחוד הייננים נכנס אף הוא בחינם.

בסך הכל טעמנו יינות מעשרה דוכנים, אולי קצת יותר. התחלנו ביין לבן, המשכנו לאדום, משם ליינות קינוח ולבסוף קוניאק. רשמתי לעצמי על פיסת נייר את שמו של היין ומה חשבתי עליו, למשל שיש לו טעם של אפטר-שייב או ריח של מחק ענבים, או מה הצבע שלו. לצערי (או למזלי?) הנייר הלך לאיבוד אז לא אוכל לחלוק עם הקוראות את התרשמויותי. באמצע הרגשנו צורך עז לתת לבלוטות הטעם שלנו מנוחה קלה, ועשינו פאוזה קולינרית של לחם וגבינה. הקולגה שבא איתנו ועשה עבודת תרגום כשהיה צורך, הגיע עם עגלה מתקפלת, ולא היה היחיד . כשיש אפשרות לא רק לטעום את היין אלא גם לקנות אותו במחיר נמוך ובכמות גדולה, זה המקום להצטייד באספקת יין שנתית.

טבלה ענקית עם שמות כל המציגים, מחולקים לפי אזורים, תלויה על הקיר בשני צידי האולם

ה

האולם היה מ-פ-ו-צ-ץ באנשים, ואני מתערבת איתכן ש99.9% מהם לא היו סומלייה (מלצר יין) ולא עשו קורס הערכת יין והתאמתו למזון. הקולגה הגיע עם רשימת ייקבים, ואנחנו עם תרמילי גב ורצון לנסות יינות חדשים (נמנענו מיינות בורגונדי או שאבלי, וזהו בערך). כמעט בכל דוכן שעצרנו היה יין טוב שמצא חן בעיני אחד (או יותר) מאיתנו. המחירים היו נמוכים באופן מחשיד – 5-10 יורו לבקבוק, אבל כשראינו אנשים מעמיסים על העגלות שלהם יין בשישיות הבנו שהמחיר לאו דווקא משקף איכות. מה שקורה הוא שיש אזורי יין מסוימים שמשום מה עלה קרנם בעולם (למשל – שאטונופ-דו-פאפ, שאבלי, שמפיין, כל איזור בורדו, ויש עוד) והם באמת דורשים ומקבלים 15-30 יורו לבקבוק. מה גם שבאזורים האלו נכנסים משקיעים זרים, היין ברובו מיוצא, והמחיר מאמיר בהתאם. אבל יש עוד הרבה, המון אזורי יין אחרים בצרפת עם יינות לא פחות טובים אבל פחות יחסי ציבור. אז אא"כ מדובר במבקר יין בעל חיך רגיש במיוחד, לרוב האנשים היינות האלו יהיו מהנים בדיוק כמו בקבוק של איזה גרנד קרו מאזור סופר-מיוחצן. בצרפת, וזה ההבדל הגדול, רוב האנשים אוהבים יין טוב אבל היין שהם קונים לא חייב להיות בדיוק זה שדניאל רוגוב המליץ עליו או זה שקיבל 92 נקודות בwine spectator. הם לא מציגים לראווה את הבקבוקים שיש להם במרתף היינות ושצולמו והועלו לאייפון בעזרת אפליקציה מיוחדת שמטרתה היא בעיקר להרשים את החברים שלהם. הצרפתים קונים הרבה יין וגם נהנים ממנו, אבל הם לא מתפלצנים עליו! כן, הם בדרך כלל יודעים קצת יותר על אזורי יין בצרפת, אבל בכל זאת זו הארץ שלהם והם למדו את הגאוגרפיה שלה בבית הספר ולא באיזה קורס French wine appreciation שעולה יותר מבקבוק של שאטו לאפיט מהמאה ה-19. הקולגה שליווה אותנו לא ידע הרבה יותר מאיתנו על הענבים שנמצאים בכל סוג יין או על תהליך הייצור, אבל הוא לא התבייש לשאול בשבילנו והאנשים החביבים בדוכנים לא חשבו שהוא איזה היל-בילי בור ועם הארץ רק בגלל השאלות שלו. הם שמחו לומר לנו איזה יין מתאים לשתייה עכשווית ואיזה לא, ואיזה יין הולך טוב עם דגים או עם בשר. והם לא עיקמו את הפרצוף אם טעמנו 3 יינות והלכנו בלי לקנות כלום. הם מבינים שלא כל אחד אוהב כל יין. אני מניחה שכשמסביבך יש עוד 999 יקבים, קצת קשה לך לטעון שאתה הכי הכי.

הקולגה סיים את השיטוט עם 30 בקבוקים, אנחנו קצת פחות. בכל זאת, היין חייב להיצרך עד אמצע ינואר ויש גבול לכמות הבקבוקים שאנחנו יכולים להביא איתנו לארץ. אחת הקניות הכי מוצלחות בעיני היה יין מ2003 (מה שאומר שעכשיו אפשר לשתות אותו), מאזור שנקרא סנט-ג'ורג'-סנט-אמיליון, שחוץ מתווית אולד פאשן מגניבה ומחיר של 11 יורו לבקבוק (בערך כמו היין הזול של יקבי הגולן) היה לו טעם נפלא של שוקולד ותבלינים, בחיי. ממנו קנינו שניים. הקולגה קנה ארגז (הוא כבר מצא אותו בשנה שעברה). רונן מאד רצה בקבוק של שאטונופ-דו-פאפ, אז הוא טעם כמה והחליט על אחד ב26 יורו – היין הכי יקר שקנינו ביריד by far. חוצמזה קנינו עוד כמה בקבוקים של יין שאהבנו, מה-זה-משנה-מאיפה-העיקר-שהם-מצאו-חן-בעינינו, כל אחד במחיר מגוחך.

שלל, משמאל לימין: שאטונופ (עם הקופסא המגניבה שלו לידו), ז'ורנסון, קלבדוס, אנז'ו, סנט-ג'ורג'-סנט-אמיליון, וקוניאק

ה

אחרי כמה שעות עברנו ליינות קינוח. טעמנו קדילק, לופיאק, ז'ורנסון, גוורצטרמינר (ככה מאייתים?) ועוד כמה ששכחתי את שמם. משם עברנו לקוניאק – טעמנו רק בדוכן אחד כי כבר היינו די שפוכים, אבל בסוף קנינו את הXO שלהם שזה אומר שהוא בן איזה 50 שנה (יותר וותיק ממני). לקינוח (האהאהא) עצרנו בדוכן היחיד מבין האלף שמכר קלבדוס – ברור, זה עשוי מתפוחים! ושם היתה לנו חווית טעימה סוריאליסטית לגמרי. הזקן שעמד מאחורי הדוכן החליט כנראה שאנחנו לא נראים כמו לקוחות רצינים ולא רצה לתת לנו לטעום. זו היתה הפעם היחידה שנתקלנו ביחס כזה. אחר כך הוא קרא לי מדמואזל, וכשתיקנתי אותו נפנף בהפגנתיות בידו שעליה טבעת זהב עבה, רמז לכך שאצבעי הענוגה חפה מכל טבעת שכזו ולכן ברור שיש לו הזכות להסיק מכך על מצבי המשפחתי. לבסוף הוא שאל את הקולגה אם הוא בן-הזוג שלי, וכשנענה לשלילה הודיע לי שהתמזל מזלי (על סמך מה? אבל הוא צודק). מכיוון שזה קרה אחרי 4 שעות של טעימת משקאות אלכוהולים, כל הסיטואציה היתה יותר מצחיקה ממעיקה (נראה לי שגם הזקן נתן עינו בכוס), ולבסוף קניתי ממנו בקבוק של קלבדוס בן 10 שנים ("יש לי קלבדוס יותר זקן ממך!" אמר לי הזקן בדוכן. עלבון או מחמאה?).

הקולגה ואני, כטוב ליבנו ביין, צוחקים ליד דוכן הקלבדוס. אני מחבקת את הקופסה עם הבקבוק שקניתי מהזקן, בתיק הגב עוד 3 בקבוקים

אוקטובר חלק ב'

17 נוב

אז כפי שהבטחתי, הנה עוד קצת תמונות וטקסט שמתאר מה עשיתי באוקטובר.

נסענו לבקר חברה טובה שגרה בציריך, ויחד איתה טיילנו פה ושם בשוויץ. יש לי פינה קטנה בלב לארץ הראשונה שביקרתי בה בחיי, כשהייתי בת שנתיים. מאז חזרתי לשוויץ הרבה פעמים, בחורף וגם בקיץ, ותמיד התפלאתי מחדש מהסדר, השקט, הנקיון והאסתטיקה. שלא להזכיר את השוקולד. אבל זו ארץ יקרה… להכאיב.

ביום הראשון טיילנו באזור ציריך, ועברנו ליד כרם שכבר נבצר, אך פה ושם עוד היו אשכולות תלויים בין העלים שכבר החלו להאדים.

המסלול נמשך על רכס משונן שנוצר בגלל העתק ונטיית השכבות של סלעי הגיר היוראסים, כך שמשני צידיו היה מתלול רציני. תראו את הדיפ של הסלע לרגלינו (לדרום).

הכלב החמוד שייך לאישה שצילמה אותנו. העצים לאורך המסלול כבר החלו להגיב לשינויי מזג האוויר, והעלים החליפו צבעים טרם נשירה.

למחרת נסענו למעבר הרים בין שוויץ לאיטליה. נראה מי מצליחה לנחש את שמו מהתמונות. תשובה למטה.

התשובה היא: גוטהארט.

את שאר היום בילינו בטיול אלפיני טיפוסי, שכלל בקתות, פרות, קרחונים, וכמובן גם שוקו חם בסוף היום.

(תמונת פנורמה ענקית, שווה להקליק כדי לראות בגדול)

ולמי שלא מאמינה בחימום הגלובלי: הלכנו במסלול בעקבות קרחון שנמס, נסוג ונעלם. בעמק שהלכנו בו היה קרחון, וכל כמה מאות מטרים היה שלט שסימן את קצה הקרחון בשנה מסוימת. הנה תמונה של העמק היום – כבר אין כמעט קרחון, ומתחתיה תמונה שמשחזרת איפה היה קצה הקרחון לפני 150 שנה בלבד!

איפה הקרחון עכשיו? הנה תמונת תקריב של הקצה העליון של העמק, ביון ההרים, מעל מחשוף הסלע המבריק (שהוא לא קרחון):

ביום האחרון שוב טיילנו בציריך, ומצאנו את עצמנו באוהל שבו ניגנו מוסיקה שוויצרית טיפוסית, עם 3 אקורדאונים וקונטרה-בס אחד.

ויש גם וידאו.

h

לסיום, בסוף השבוע האחרון של אוקטובר עברנו באזור הבסטיליה ובמקרה נקלענו להפגנה אלימה, עם משטרת פיזור הפגנות ורימוני עשן. הנה כך זה נתפס בעדשת המצלמה:

הסיפור מאחורי ההפגנה התברר לנו אחר-כך: על מדרגות אופרת הבסטיליה התקיימה הפגנה חוקית של טורקים (לא בטוחה על מה), וקבוצה של עשרות תומכי המחתרת הכורדית PKK התקבצה מולם והחלה לזרוק אשפה ובקבוקים. המשטרה הגיעה ומיד נערכה לעימות. היה קצת מפחיד ברגע מסוים שבו עמדתי ברחוב וראיתי כמה אנשים רצים לכיווני ועוברים אותי, ואחריהם קבוצת שוטרים עם אלות ומגיני פלסטיק שרצו ישר אלי. זזתי הצידה מהר לפני שבטעות יחטיפו גם לי, והודתי בליבי על כך שעור הפנים שלי מספיק לבן.

סיכום חודש אוקטובר, חלק א'

1 נוב

הבלוג הזה מייאש קצת. פתחתי אותו כדי לחלוק עם המשפחה והחברים את קורותי בפאריז, אבל מתישהו איבדתי את המומנטום והכתיבה הפכה לעול. שלא תטעו, אינני עסוקה מהרגיל, אני פשוט עצלנית מהרגיל. למעשה, במקום חיבור רחב יריעה העוסק בעלילותי, תאלצנה הקוראות להסתפק במברקים קצרים (אך משמעותים?) ובתמונות שכל אחת היא תחליף לאלף מילים.

רונן הגיע לעיר וצילם ברווזים מתקוטטים בגני לוקסמבורג.

אחר כך הוא צילם רגליים של אנשים בכנסיית הנוטרה-דאם.

גם מגדל אייפל לא חמק מעדשתו, אם כי זה לא בדיוק המקור.

היינו בקונצרט כפול: סופיה שראי וסואד מאסי.

נסענו לעיר ימיבניימית שנקראת פרובן (Provins).

שם צפינו במופע ציפורים דורסות מעציב מאוד.

אך גם מרשים מאד.

למה עצוב? כי ציפורים צריכות לעוף בטבע, לא בכלובים.

הנה מבצר מימי הביניים:

סוף חלק א'. בחלק ב' אספר איך בילינו בשוויץ ואיך נקלענו בפאריז להפגנה שפוזרה ברימוני גז מדמיע.